بسم الله الرحمن الرحيم

ביסמיללה,

בקוראן ישנן כמה סורות אשר מתחילות בתַסְבִּיח – האדרה, שבח, הלל, ופאר של אללה – והן נקראות אל מֻוסַבִּיחָאת. הסורות הללו אמנם מתחילות כל אחת בצורה שונה, אך כולן מכוונות לאותו רעיון והוא: אין ריבון גדול יותר או גבוה יותר מאשר אללה סובחאנהו ותעלה.
המילה תסביח באה מהשורש: סין س – בא ب – חא ح – ופירושה: להאדיר, לשבח, לפאר ולהלל את אללה. היא כוללת בתוכה בין היתר את:

1. ההכרה בכך שאין לו פגמים בשלמותו, והוא נמצא הרחק מעבר לכל חוסר שלמות.

2. ההכרה בכך שהוא נמצא הרחק מעבר לכל דמיון בינו לבין הבריאה שלו.

3. ההכרה בכך שהוא נמצא הרחק מעבר לכל סוג של ייחוס שותפים ותכונות שאינן אלוהיות.

לכן כאשר מישהו עושה תסביח, הוא שולל כל פגם ומצהיר כי כל השלמות היא באללה והוא מושלם ללא פגמים.



צורת המקור – סובְּחָאן

מופיעה בסורת אל איסרא' (17):

سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَىٰ بِعَبْدِهِ لَيْلًا مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الْأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا ۚ

إِنَّهُ هُوَ السَّمِيعُ الْبَصِيرُ ﴿١﴾





"ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש [אַל מַסְגִ'יד אַל חַרָאם] אל המסגד הקיצון [אַל מַסְגִ'יד אַל אַקְ'סַה] אשר ברכנו סביבותיו, למען נראה לו מאותותינו. אכן הוא השומע הרואה" (סורת אל איסרא' – 17, איה 1).

הצורה הזאת מראה לנו את התמידיות ואת חוסר התלות של השבח בזמן או במקום. גם כאשר לא הייתה עוד הבריאה, אללה הוא נעלה מעל הכל והשבח כולו שייך לו. כמו כן, אנחנו עוד למדים מהצורה הזאת כי השבח שהבריאה עושה לא משנה כהוא זה. כלומר עצם העובדה שאנחנו משבחים את אללה, אנחנו לא מצדיקים את השבח המגיע לו, אלא השבח שייך לו בשלמותו איתנו או בלעדינו.


עבר – סַבַּחַא

מופיעה בשלושת הסורות- אל חדיד (57) , אל חשר (59) וא-סף (61) כמעט באותה צורה :

سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ ۖ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ ﴿١﴾





"שבחו לאללה כל מי שבשמיים ובארץ, והוא האדיר והחכם" (סורת אל חדיד – 57, איה 1)

سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ ۖ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ ﴿١﴾





"שבחו לאללה כל מי שבשמיים וכל מי שבארץ, והוא האדיר והחכם" (סורת אל חשר – 59 / סורת א-סף – 61, איה 1)

הצורה הזאת מראה לנו שהשבח והשלמות של אללה כבר הוצהרו על ידי כל הבריאה שלו.



הווה – יוסַבִּיחו

מופיעה בסורת אל ג'ומעה (62) ובסורת א-תע'אבון (64):

يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ الْمَلِكِ الْقُدُّوسِ الْعَزِيزِ الْحَكِيمِ ﴿١﴾





"משבחים באללה כל מי שבשמיים וכל מי שבארץ, המלך, הקדוש, האדיר, החכם" (סורת אל ג'ומעה – 62, איה 1).

يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ ۖ لَهُ الْمُلْكُ وَلَهُ الْحَمْدُ ۖ وَهُوَ عَلَىٰ كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ ﴿١﴾





"משבחים באללה כל מי שבשמיים וכל מי שבארץ. לו המלכות ולו התהילה, והוא על כל הדברים כל יכול" (סורת א-תע'אבון – 64, איה 1).

זמן ההווה כולל בתוכו בעצם גם את זמן העתיד. לכן הצורה הזאת מראה לנו שהשלמות והעליונות של אללה מוצהרת בהווה והיא תמשיך להיות מוצהרת גם בעתיד.



ציווי – סַבִּיח

מופיעה בסורת אל אעלא (87):

سَبِّحِ اسْمَ رَبِّكَ الْأَعْلَى ﴿١﴾





"שבח את שם ריבונך העליון" (סורת אל אעלא – 87, איה 1).

סַבִּיח היא צורת הציווי הרגילה של להצהיר על השבח והשלמות של אללה. ואילו כאשר התוספת "ב.." (כמו בסורת א-נסר: סַבִּיח בִּיחַמְדִי…) מצורפת אליה המשמעות הופכת להיות "להצהיר על השבח והשלמות באמצעות השמות שלו" ; כלומר זהו ציווי לעשות ד'יכּר. הדבר הזה מבדיל בין ההכרה בשלמות של אללה, ההצהרה לגבי השלמות של אללה והשמירה על השלמות שלו.

וכך אל מוסביחאת מראות לנו שהעליונות, השבח והשלמות של אללה תמיד מוזכרים- בעבר, בהווה ובעתיד. ואם הציווי לשבח מופיע בקוראן, עלינו להרבות בשבחו.

סובחאנאללה.